דיאנה וושינגטון וסגנון ה-אר אנ בי (R n' B )
רות לי ג'ונס נולדה בטוסקלוסה, אלבמה, 1924 ועברה לשיקגו כילדה. כבר בגיל צעיר שרה גוספל וניגנה פסנתר בכנסיית סנט לוק. בגיל 15 היא
זכתה בתחרות כישרונות צעירים והתחילה להופיע במועדונים.
הקריירה שלה תפסה תפנית מאוד חיובית כאשר ליונל המפטון הגיע ל"מועדון גאריק" לשמוע את וושינגטון, הוא כל כך התלהב ומייד הציע לה להצטרף לתזמורת שלו. בדצמבר 1944 הקליטה סינגל עם חברי ההרכב של ליונל המפטון הקלטת בכורה של קטע שהלחין ליאונרד פת'ר Evil Gal Blues ולאחר מכן את הקטע Salty Papa Blues שהצליח במצעד הפזמונים. דגיאנה הופיעה עם המפטון עד 1946.
היא עברה להקליט בחברת מרקיורי והשיר הראשון היה שיר ג'אז שהלחין פטס וולר Ain't Misbehavin שהחל שרשרת של הצלחות.
מ-שנת 1959 הצלחתה עברה גם למצעד הפזמונים של הפופ עם השיר What a Diff'rence a Day Made ושיר זה גם הוביל אותה לזכייה בגראמי.
וושינגטון היתה מאוד אהובה על ידי המעריצים ועל ידי חלק מהזמרים אבל קיבלה ביקורת ממבקרי המוסיקה על כך שהתפשרה מבחינה סגנונית ושהמוסיקה שלה הפכה יותר ויותר מסחרית (פחות ג'אז ויותר אר אנ בי ופופ). הנה שיר אר אנ בי שלה מתובל בנשמה.
אני נכנס כאן לפרשנות אישית שלי בתור מוסיקאי שיודע לפרגן אבל גם לתת ביקורת.
בעיני דינה וושינגטון היתה זמרת מאוד מדויקת, בעלת יכולת הבעה נפלאה ודיקציה נהדרת.
הביקורת האישית שלי היא על כך שלא נטלה סיכונים ולא היתה מאלתרת כמו זמרות גדולות אחרות
כגון שרה ווהן או אלה פיטצג'רלד. אני רואה את האלתור בג'אז המרכיב המשמעותי ביותר בו יש למוסיקאי אפשרות להבעה אישית , מקורית ולכן כאשר זמרת שרה מלודיה (עם אינטרפרטציה אישית) אך ללא סקאט או סוג כלשהו של אלתור ווקלי, אני מרגיש פספוס.
אז תשאלו…מדוע היא היתה אהובה כל כך?
כי בשנות ה-50 היא התחילה להתפשר מבחינה אומנותית ולשלב פופ ו-אר נ בי , שניהם פונים לקהל רחב יותר וזה הפך אותה לכוכבת ולזכייה בפרסים.
דינה וושינגטון כונתה מלכת ה-אר אנ בי, מלכת הבלוז ובקרוב תגיע לישראל הזמרת/פסנתרנית המצוינת צ'מפיון פולטון למופע הוקרה לוושינגטון מלכת ה-אר אנ בי. מאוד מומלץ !
סגנון האר אנ בי
ג'רי וקסלר ממגזין בילבורד טבע את המונח "רית'ם אנד בלוז" לראשונה בשנת 1948 בארצות הברית. המונח החליף את המונח "מוזיקת גזעית"
(Race Music), שבא במקור מתוך הקהילה השחורה, אך נחשב פוגעני בעידן שאחרי מלחמת העולם השנייה.
ההגירה הגדולה של השחורים מדרום ארצות הברית לאזורים עירוניים ותעשייתיים בשיקגו, דטרויט, ניו יורק ולוס אנג'לס בשנות ה-20 וה-30 יצרה מעמד פועלים עירוני חדש ושינתה את הדינמיקה החברתית. ההתפתחות הטכנולוגית באותן שנים שברה את האוליגופול בתעשיית המוזיקה ואפשרה לכל אחד לפתוח אולפן הקלטות. מבשרי הרית'ם אנד בלוז הגיעו מעולמות הג'אז והבלוז שהתקרבו אחד לשני בשנות ה-30. האר אנד בי התפתח כסגנון קצבי לריקודים בשעה שהג'אז התקדם לעבר סגנון אמנותי ו"מתקדם" יותר, הבי בופ.
מוזיקאים שחורים בשנות הארבעים תרמו למעבר מסגנון הביג בנד לסגנון חדש, קרוב יותר לרית'ם אנד בלוז, "ג'אמפ בלוז" (Jump blues). הם שילבו בין הבלוז לג'אז, שילבו כלים חדשים בהרכב ויצרו מוזיקה בסגנון אורבני. בין הבולטים שבהם ניתן למנות את לרוי קאר, ביג ג'ו טרנר, אילינוי ג'אקט ולואיס ג'ורדן. חלוצי האר אנד בי הגיעו מחברות התקליטים העצמאיות, שנפתחו בשנות מלחמת העולם השנייה. רבות מהחברות היו ממוקמות במרכזי הבידור – ניו יורק ולוס אנג'לס, אך אחרות פעלו באופן מקומי. בין החברות הבולטות ניתן למנות את "Savoy", "קינג", "אימפריאל", "Specialty", "צ'ס" ו"אטלנטיק". הפריצה הגדולה של הרית'ם אנד בלוז הגיעה לאחר המלחמה.
הרית'ם אנד בלוז תרם להתפתחות של הרוק אנד רול. החל מאמצע שנות ה-50 המונח "אר 
אנד בי" מתייחס בעיקר למוזיקת נשמה, גוספל וסגנונות שהתפתחו מהבלוז החשמלי (אלקטריק בלוז). החל משנות ה-70 המונח מתייחס בעיקר למוזיקת נשמה ולפאנק. בשנות ה-80 התפתח סגנון מוזיקלי חדש – "רית'ם אנד בלוז עכשווי".